SweeTa

מותר לעצור באמצע הדרך, ורק לעמוד.
זה בסדר.
להסתכל מסביב.
להיות ברגע.
ואפילו, להסתכל לאחור.
על הדרך בה הלכנו.

אמנם הגעתי למקומות מדהימים.
ואני עושה עוגות מטורפות שלפעמים אני בעצמי לא באמת קולטת שהן שלי.
אבל זה לא אומר שאי אפשר לחזור לפשוט.
למקום ממנו התחלתי.
אבל עם יכולות, וכלים חזקים הרבה יותר.
עם תשתית פנימית עמוקה של אמונה בעצמי, בתהליך, ביצירה.
אני מאמינה שגם כאן, אפשר לראות את הדרך שעברתי.

להיות עצמאית, זה לא אומר להיות לבד.
נכון, אני היחידה שמניעה את העסק שלי, אני משווקת אותו, מוכרת את מוצריו, אני מנהלת בעצמי את מלאי חומרי הגלם, מנהלת לבד את זמני העבודה, וגם זאת שבפועל מייצרת את המוצרים שלי.
אבל בשנים האחרונות, אני מרגישה שיש לי גב מקצועי ועסקי תומך.
הגב הזה הוא כמובן, האקדמיה לעיצוב עוגות של .
מעולם לא הרגשתי שיש לי גב יציב כל כך וגם כזה שדוחף אותי לפעולה, אפילו יותר מנהלת העסק שבי.
קארין דוחפת אותנו ללמוד, לתרגל, להעמיק את היכולות שלנו, ולהשתפר. וכשאנחנו מקבלות את השיעורים האלה ליישום, על מגש של כסף, אבל לא משתמשים בהם (כל אחת התירוץ שלה) היא עדיין לא מוותרת, ומחפשת את הדרך היצירתית להביא אותנו לפתוח את הקורסים האלה, האתגרים האלה, וללמוד.
הפעם קיבלנו אתגר מעניין - לקחת את אחד מאתרי הפיסול הרבים שיש באקדמיה, וליישם אותו עם טוויסט שקשור לט"ו בשבט. בהחלט מצריך יצירתיות מחשבתית.
כמובן שיש תחרות פנימית נושאת פרסים בין המשתתפות, מה שמייצר באזז רציני בקבוצות חחח
אבל מבחינתי, הפרס הוא עצם זה שהצלחתי לפנות זמן רק להתאמן ולהתנסות.
אז לכבוד ט"ו בשבט, שזה החג שלי, רציתי להראות לכם את החיבור שאני עשיתי בין רמי העכבר מהסרט רטטוי (שזה היה הפיסול המקורי), ובין חג האילנות (או הנטעים 😘)

תזכרו שכשלעץ יש שורשים עמוקים וגזע יציב, הוא חופשי לצמוח. ממש כמונו.

בכל עוגה שאני מכינה ומוסרת, אני בעצם מוסרת משהו מהלב שלי. חלק ממני.
כל מי שמוכר משהו שהוא הכין בעצמו, בטח יבין על מה אני מדברת.
כשאני יושבת להכין משהו מאפס, בין אם זה עוגה, פסל, או עבודת יצירה מכל סוג שהוא, אני כולי שזורה בתוצר הסופי.
המח שלי דימיין אותו
הידיים שלי יצרו אותו
הלב שלי הכניס לתוכו אהבה
(גם הגב שלי כאב איתו אבל זה לא לפוסט הזה 🥴)

תתארו לכם איזה הרגשה מופלאה אני מרגישה כשאתם מתלהבים מהתוצר הזה.
מבחינתי זה בעצם כאילו אתם מתלהבים ממני 🥰

באחד הספרים (הרבים) שקראתי היה משפט שהצליח לתאר בעיני את המהות הבסיסית ביותר בקיומה של אמנות, ואולי אפילו של האנושות בכלל:

“That’s all art is, in the end - One person trying to get another person, they have never met, to fall in love with them.”
(Rufi Thopre - Margo’s got money troubles)

עמוק עמוק בבסיס של הכל - אנחנו רק רוצים שיאהבו אותנו.

אז תודה לכם, שאתם כאן,
אוהבים את העוגות שלי,
והעיצובים שלי,
והפוסטים שלי,
והיצירות שלי,
ואותי 🫶

שולחת לכם מלא אהבה בחזרה ❤️
וסוף שבוע שקט

‎כנראה שלא אקבל פרס נובל על מחקר שעשיתי.
‎כנראה שלא אקבל אוסקר על סרט שביימתי.
‎וכנראה שלא אקבל פרס פוליצר על ספר שכתבתי.
‎יכול להיות שזה קשור לעובדה שלא עשיתי שום מחקר, ולא ביימתי סרט או כתבתי ספר...

‎אבל זה עדיין לא אומר שלא מגיע לי פרס!
‎עשיתי מספיק דברים שבהחלט מגיע לי פרס עבורם.
‎למשל,
‎נכנסתי היום לאתר קניות והזמנתי אך ורק את מה שהייתי צריכה ולא הוספתי לעגלה עוד עשרות מוצרים שראיתי וממש התחשק לי לקנות למרות שאין לי שום צורך בהם!
‎הצלחתי לסיים את רשימת המטלות שלי בלי לפתוח אפילו פעם אחת את הספר המעולה שמחכה לי בדיוק בשיא המתח!
‎בישלתי היום תבשיל ששני המתבגרים שטעמו ממנו ביקשו אותו למחר לצהרים!
‎הצלחתי להגיע לשעת הערב הזאת בלי שצרכתי ולו טיפת אלכוהול אחת!

‎ואלה באמת רק קומץ קטן של סיבות ראויות לגמרי.

‎ואם אחרים לא יתנו לי פרס, אז אני אתן אותו לעצמי!
‎כי בהחלט מגיע לי!

‎ותודה לכל מי שהביאני עד הלום 😜

*למי שלא יודע, ככה נראה הגביע של פרסי הגראמי 🤭