fibi.f

כיף לפתוח את הבוקר ככה

Hadar Tal

בשנת 2015 (בתמונה משמאל)
השגתי את כל מה שחשבתי
שאני צריכה בחיים כדי להיות מאושרת.
(מלבד זה שעברתי מאייפון לגלקסי בטעות,
סיפור טראגי ביותר אבל לפעם אחרת).
היה לי ״הכל״ על הנייר,
הגעתי למשקל שחשבתי שיספק אותי,
למידת הג׳ינס והרווח בין הרגליים,
נפשתי בחופשה חלומית ביעד טרופי מושלם.
התקבלתי לתואר המבוקש שרציתי כל חיי,
הייתי במערכת יחסים ארוכה ויציבה,
היה לצידי בן זוג שרצה להקים איתי בית ומשפחה.
היה לי ״הכל״, אבל למרות זאת,
שום דבר מכל הדברים האלה
לא עשה אותי שמחה.

לא הייתי חיה. לא הייתי אני.
הייתי מי שחשבתי שאני אמורה להיות.
התעסקתי כל הזמן בגוף שלי,
ובחיצוניות שלי באובססיביות.
בצמצום. בהרעבה עצמית. בהלקאה עצמית.
בהשוואה בלתי פוסקת לאחרות.

היום, מכל מה שהיה לי בידיים אז,
לא הרבה נשאר.
לא הזוגיות, לא הרגליים הדקיקות…
אבל במהלך כל השנים האלה
התווסף לו הדבר החשוב ביותר,
וזה אותי. את הדר.

קיבלתי אותי בחזרה.
את שמחת החיים שלי,
את הרצון לחיות, להיות מי שאני,
מצאתי משמעות לחיים,
משמעות אמיתית לקום איתה כל בוקר.
הבנתי שרזון לא יכול להוות מטרה.

הפסקתי להיות האדם שחשבתי
שהסביבה והחברה רוצה שאני אהיה,
והתחלתי להיות האדם שאני חושבת
שהחברה והסביבה שלנו צריכה.
שמתי בצד את התואר שסיימתי
וחלמתי לעסוק בו, אך שחק לי את הנפש,
ומצאתי כלי, שמבחינתי הוא שליחות,
ריפוי קולקטיבי, את הכתיבה.
אחרי הזוגיות שהסתיימה וזמן לבד
גיליתי שהמערכת יחסים הכי חשובה
היא קודם כל זאת עם עצמי.
שאני זה הבית, המשפחה,
החברה הכי טובה והפרטנרית
שתהיה שם, תמיד, לאורך כל החיים שלי.

למדתי לקבל ולהכיל בי את כל החלקים,
ואת הדבר הכי חשוב,
לאהוב אותי,
כמו שאני,
מבלי לצפות זאת מ*אחרים*.

אם במקרה את קוראת את השורות
ומוצאת את עצמך מזדהה,
אם את לא שמחה,
אם את חלילה מכווצת את עצמך
פיזית או רגשית כדי להרגיש אהובה,
אני מניחה פה תזכורת עבור כל מי שצריך,
שאפשר אחרת ושיש לנו בחירה.

*לא הפסדנו כלום אם הרווחנו את עצמנו*

אין לי את כל מה שהיה לי אז על הנייר.
יש לי אותי. משמעות לחיים.
ואהבה עצמית.

מנסיוני, זה כל מה שאדם צריך
כדי להיות מאושר.