DANKA design

הכל התחיל מוויכוח סוער כאן בדף על בחירת גוון"הלבן המושלם" לכלל קירות הבית. אני טענתי שלבן נקי הוא המלך, חלקכם חשבתם שאני משוגעת, והסקר בסטורי באינסטגרם בכלל הראה שרובכם איתי ב"צוות הלבן הנקי".

מסתבר שהוויכוח הזה הגיע עד למערכת של mako living, שהחליטו שזה מספיק מעניין לפרסם על זה טור דיעה.

אז למה "מבחן השעה 16:00" הוא קריטי? למה המפסקים שלכם נורא מפריעים לעין? ואיך זה יחסוך לכם ים של אנרגיה בשיפוץ הבא?

הכל נמצא כאן בצילומי המסך (או בלינק שבתגובה הראשונה).
תודה לכל מי שהגיב, שאל והתווכח – בזכותכם הטור הזה נולד! 🤍

הסיפור שמאחורי הקנבס: למה אני תמיד בוחרת ביד היוצרת

אנחנו חיים בעידן של שפע מטורף. הכל נגיש, הכל במרחק קליק, והכל... נראה אותו דבר.
אפשר למלא בית שלם בפוסטרים גנריים ובאקססוריז שיצאו מפס ייצור במיליוני עותקים. זה קל, זה זמין, וזה עובר מסך.

אבל בתור מעצבת, אני רואה את ההבדל ברגע שאני נכנסת לחדר.

יש הבדל תהומי בין קיר שתלוי עליו פוסטר מודפס, לבין קיר שנושם אמנות מקורית. פוסטר הוא קישוט. תפאורה. הוא ממלא שטח פנים.
אמנות מקורית היא נשמה.

עבודת יד או אומנות מקור הן לא מילים שמבטאות "יקר". אלו מילים של ערך.
זה הכד שרואים עליו את תנועת האצבעות של הקרמיקאית על האובניים. זה הציור שיש עליו שכבות של צבע, רגש, טקסטורה ומחשבה. זה השולחן שהנגר בחר לו את לוחות העץ אחד-אחד. יש לזה משקל סגולי שאי אפשר לשכפל במדפסת, לא משנה כמה היא איכותית.

אני תמיד אומרת ללקוחות שלי: עדיף קיר אחד ריק ויצירה אחת שמרגשת אתכם באמת, מאשר בית מלא ב"רעש" ויזואלי של שכפולים. כי בסוף, פרינטים ממלאים חלל – אבל אמנות מקורית ממלאת את הנשמה של הבית.

ספרו לי, האם יש לכם בבית יצירה אחת כזו, מקורית, שפשוט אי אפשר להוריד ממנה את העיניים?

*האומנים הנפלאים שבחרתי בעבודתם לפרויקטים (לפי סדר התמונות):
עידו מרקוס, רונית ים קרמיקה, עידו מרקוס, בן משיח, שי רוזנפלד, בן משיח, שי רוזנפלד
Iddo Markus Yam mashiah rosenfeld

אל תזרקו עליי מניפות, אבל אני הולכת להגיד משהו שיעצבן חצי מהקולגות שלי...

בכל פעם שאני מגיעה לשלב הצבע בשיפוץ, מחכה לי השאלה הקבועה: "איזה לבן לבחור לכלל הקירות? לבן ביצה? פנינה? כותנה?"

ואז אני מפילה את הפצצה: לבן. נקי. בסיס. בלי גוונים, בלי קודים ובלי בלבולי מוח.

אני יודעת, לימדו אותנו שלבן 'נקי' הוא קר מדי או 'לא מעוצב'. אבל אחרי עשרות פרויקטים, אני עומדת מאחורי זה ב-100%. למה? הנה 5 הסיבות שלי:

1. מבחן השעה 16:00: הלבנים המגוונים כל כך תלויים בתאורה שנופלת עליהם, ויכולים להתקבל לגמרי אחרת בשעות השונות של היום ואפילו בחללים השונים של הבית. יתכן שפתאום בתאורה מסוימת הבית יראה כולו תכלכל או ורדרד, מבלי שבכלל כיוונתם לזה. הלבן הנקי נשאר נאמן לעצמו גם כשהשמש שוקעת.

2. זיקית של עיצוב: מה לעשות, ברוב הקירות בבית יש איזשהו משהו פונקציונאלי מעצבן כזה כמו שקע או מפסק או שלט של מזגן, שלרוב מגיעים בגוון לבן בוהק. לבן מגוון יבליט את האביזרים האלה הרבה יותר מלבן נקי. וזו פשוט עובדה.

3. תיקונים של 'לקראת החגים'': הילד צייר על הקיר? מרעננים נקודתית את הקירות לקראת הפסח? לא צריך לחפש את המניפה במחסן או להתפלל שהגוון במכונה ייצא אותו דבר. פשוט קונים פח לבן סטנדרטי – וזה מתמזג מושלם.

4. תחושת ה'פרש' (Fresh): יש משהו בלבן נקי שנותן תחושה של התחלה חדשה, של ניקיון ויזואלי, של שקט בתוך הרעש של החיים. ברוב המקרים זה כל מה שאני רוצה. את החמימות והעניין אני מקבלת מספיק מחומרי הגמר, הנגרות, הריהוט, גופי התאורה, האומנות והטקסטיל...

5. פשטות היא לא מילה גסה: כן, יש דבר כזה שנקרא אובר דיזיין, ולפעמים פשוט לא צריך להתחכם. אני לא מוצאת שום ערך עיצובי בלבנים המגוונים. יש עוד אלף ואחת נושאים שתצטרכו לעשות בחירות לגביהם בבית שלכם, וזה מציף. למה להשקיע אנרגיה מיותרת גם כשלא צריך?

אני יודעת שיש קולגות שמבססות קריירה שלמה על בחירת ה"לבן המדויק". מתנצלת מראש, אבל זו דעתי הנחרצת. ✌️

ועכשיו תורכם: אתם בצוות 'לבן נקי' או בצוות 'לבן מגוון'? בואו נראה מי מנצח בתגובות! 👇