Y.S

מעלה רק היום אבל זה בהחלט פוסט של שלישי שמח שלישי גדולים במדים. קצת ארוך הפעם אבל מבטיחה כדאי לקרוא. (בתמונה מייבל וצ'ייס המושלמות ברגע אינטימי כזה)

יש ימים כאלו שפשוט שמים לכם את החיים בפרופורציה מטורפת, מכירים אותם?
אז היום זה היה אחד מאותם ימים.
אני כבר כמה זמן בתהליך של לשחרר לחצים, כעסים, דאגות וכל מה שעלול להכביד לי על הנפש למדתי שלכתוב מחשבות זה דבר מאוד משחרר, אבל היום הייתה לי חוויה כזאת שפשוט שמה לי את כל "הבעיות" שלי בפרופורציה.
יום שלישי כל שבוע כבר במשך כמה חודשים הפך ל"יום שלישי שלי לנפש" , זה היום בו אני מדריכה בפרוייקט מיוחד כל כך שנקרא "גדולים במדים".
בפרוייקט הזה אנחנו מלמדים ומכשירים צעירים עם צרכים מיוחדים בעולם הכלבנות והאילוף חלק מאותם צעירים הם מתנדבים בצה"ל.
מתוך כל אותם הצעירים ישנם ארבעה שהם הקבוצה שלי, מה זה אומר? אני נמצאת כדי לתת להם את העזרה שהם צריכים, כדי לעזור להם לעמוד ביעדים, כשמתחלקים לקבוצות קטנות של עבודה עם כלבים הם צמודים אלי וגם כדי להוציא אותם במשך הקורס לפעילות פרטנית בקבוצה או כבודדים.
היום לקחתי איתי שניים מהקבוצה שלי קצת לעבודה פרטנית, עבודה שהתחילה נטו להנאה... לקחנו אחת הכלבות שאנחנו עובדים איתה לצד ולימדתי אותם את היסודות של לימוד כלב לשחק ולעבוד עם פריסבי, הכלבה קצת הייתה מוסחת מאחר ובחוץ ישנם המון גירויים (בייחוד שיש לה חיבה גדולה לרדוף אחרי צל) ומעבר לזה הייתה עייפה כי היה ממש חם אז החלטנו יחד לתת לה לנוח ובאותה שנייה כאילו כמו קסם ובזכות הקושי של אותה כלבה מדהימה התחילה שיחה בין שלושתינו על קשיים, אחד מהחניכים פתח אותה בעצמו הסתכל על הכלבה ואמר לי "את יודעת יעל בבית הספר היה לי ממש קשה" הרמתי את הראש מהכלבה הסתכלתי עליו ושאלתי אותו "מה זאת אומרת קשה? הלימודים עצמם?" ואז היא פירט ואמר שהקושי בלימודים היה החלק הקל החלק הקשה היה הדרך בה הסביבה נהגה כלפיו על היותו שונה מהם, איפה זה שם אותו בחיים וכמה עד היום הוא סוחב את אותה התחושה איתו. חברו לקבוצה (שהוא גם חבר מאוד טוב שלו מחוץ לקורס) הרגיש פתאום מספיק בטוח וסיפר שגם הוא עבר הקנטות וגרוע מכך חרם של ממש מכל הסביבה בבית הספר הקודם שלמד בו ולא, לא רק מהתלמידים גם הצוות בבית הספר דאג לתת לו תחושת שוני ואי שייכות.
ניהלנו שיחה שנראתה מאוד קצרה אבל מסתבר שהיא הייתה שיחה במשך כמעט שעה שלמה על העבר שלהם ומה הוא גרם להם להיות היום, האם חיזק אותם? האם פגע בהם? ולשמחתי שניהם רק גדלו והתחשלו מזה ושניהם יודעים שלא הם הבעייה אלא הסביבה. הם לא הבעייה אלא כמו שאחד מהם אמר (ובחוכמה) "בבית הספר רק מלמדים אותנו להצליח בלימודים זה הכי חשוב למורים ולהיות בן אדם טוב זה בכלל לא נלמד וגם לא חשוב" צבט לי בלב כי אני יודעת כמה הוא צודק.
באחד מהרגעים אחד מהם אמר "כואב לי להיזכר בזה אני רוצה לשכוח מהעבר" ודווקא כאן הסתכלתי עליו ואמרתי לו "אסור לנו לשכוח את העבר שלנו לעולם, זה מה שבנה אותנו וזה מה שגרם לנו להיות מי שאנחנו היום אם זה לטוב או לרע אנחנו נחליט ונפעל בהתאם. תזכור את העבר תחייה את ההווה ותשאף להשתפר ולצמוח לעתיד" החיוך של שניהם עשה לי משהו בלב שאני לא מסוגלת להסביר, אני ראיתי בו חיוך של ניצחון ותקווה.
יצאתי מהמפגש הזה עם המון מחשבות ובעיקר עם המון גאווה בהם שהם מקבלים את השוני שלהם ומאמצים אותו כחלק מהזהות שלהם באהבה ובעוצמה לא חשוב מה האדם שמולם יגיד, הם באמת גאים במי שהם ואני לא גאה כי הם מיוחדים אלא כי להיות אדם ששלם עם עצמו זה לא מובן מאילו.
הביתה נסעתי בשקט בלי מוזיקה לא היה לי צורך בה הרגשתי שלווה מוזרה ובחרתי לזרום איתה. עכשיו אני כבר מחכה שיעבור מהר מהר שבוע כדי ששוב יגיע יום שלישי של "גדולים במדים"

ודווקא מהמקום הזה אני באמת באמת רוצה להגיד תודה! תודה על הזכות להיות חלק מהדבר הגדול הזה.

יום שלישי שמח 😁
כמה שמח? זה יום של הסטאז' שלי בגדולים במדים ויותר מזה עובדים איתם בצער בעלי חיים רחובות.
היום אחרי שניקיני חלק מהתאים של כלבי העמותה התחלנו לעבוד עם הצעירים לקראת המבחן שלהם על מה שלמדו עד עכשיו.
חזרנו על הפקודות שנלמדו:
* שב
* ארצה
* סיבוב
* יד
*אלי
כל אחד בתורו עבד על הפקודות עם שלושה כלבים שונים על הפקודות שב ,ארצה ,סיבוב ויד
אלי עשינו כמשחק נחמד עם גור מושלם עמדנו במעגל וכל אחד בתורו קרא "מרשמלו אלי" וצ'יפר את הגורון בחטיף.
עברנו לפעילות קצת יותר מעוררת והתחלנו ללמוד אג'יליטי(ספורט כלבני)
צחקנו, נהנינו, היה גם תסכול אבל בסופו הצלחה.

כל שיעור כזה שאני מעבירה איתם אני לומדת בעצמי כל כך הרבה הקורס הזה ברכה עבור כולם.

מעבר לזה ממליצה לכל אלו מכם שחושבים ושוקלים לאמץ לעצמם חבר לחיים להגיע למקום המופלא שנקרא צער בעלי חיים רחובות זה 100% התאהבות.